אם אמא שלי לא הייתה מורה של מתבגרים מחוצ'קנים באורט כרמים בכרמיאל, היא בטח הייתה שחקנית, כיוון שאת הדרמטיות שלה צריך לעגן כפטנט וללמד כשיטת משחק. שלא במודע, היא הפכה עם השנים לכפילה פיזית של גילה אלמגור. שערה השחור היה משוח לאחור וארוז בסיכה כסופה, היא לבשה תמיד שחורים (בעיקר כי היא האמינה שזה מה שיוריד ממנה את עשרים הקילוגרמים המיותרים) ועל חולצתה היא ענדה סיכת יונה שקיבלה באחת העצרות הפדגוגיות שארגנה לזכרו של יצחק רבין ז"ל. רק בדבר אחד היא הייתה שונה מכפילתה המפורסמת. שלא כמו הדרמטיות של אלמגור, שנותרה על הבמה אחרי כיבוי האורות, אהובה וייס נותרה דרמטית מסביב לשעון.
להתקף הדרמטיות הפומבי הראשון שלה הייתי עדה כשהלכתי לכיתה א'. היא ניצלה את ההזדמנות לצלם אותי בכל תנוחה אפשרית ופרצה בבכי קורע לב לעיני עשרות אפרוחי כיתה א' מבועתים והוריהם. כשסיימתי תיכון היא הביכה אותי למוות כנציגת הורי מחזור ל"ט, כשהתעקשה לנאום נאום מלא פאתוס מול שבע מאות תיכוניסטים והוריהם, שכותרתו, 'ילדה שלי פרשי כנפיים. אל תפחדי לבכות'. כשקיבלתי בצבא שרוך פיקודי של המשטרה הצבאית היא התעלפה, לא לפני שהספיקה לסיים שבעה פילמים. למזלי, המצלמה הדיגיטלית, על תמונותיה האינסופיות, נראתה בעיניה באותם ימים מסובכת מדי לשימוש.
אחרי כל האירועים האלה, ידעתי שאני חייבת לנהוג בה ברכות ואת ההודעה שאני עוזבת את הבית ועוברת לגור בתל אביב, עשיתי באמצעות מכתב שניסחתי עם הפסיכולוגית שלי במשך שלוש פגישות ובעלות של אלף שקלים. הייתי מאוד זהירה איתה, כי לפי מפלס הרגש שהיא הפגינה בתחנות השונות בחיי, רוב הסיכויים היו שהפעם זה יסתיים באשפוז במחלקת לב. זה היה הדבר האחרון שרציתי על המצפון שלי, שגם ככה היה עמוס בייסורים על סדרת החינוך שהעברתי אותה בגיל ההתבגרות.
"תשמרי על עצמך, פרח שלי, ותבטיחי לי שאת מתקשרת ברגע שאת מגיעה לתל אביב", התחננה רגע לפני שנפרדתי מהחדר האהוב עליי בעליית הגג שלנו בכרמיאל סיטי לטובת דירה חנוקה בעיר הגדולה. "תודיעי לי אם יש בעיות עם השותף הזה שלך ואם את לא מסתדרת איתו או שהוא עושה לך יותר מדי בעיות, את ישר באה לישון פה, טוב?".
"כן", עניתי בלקוניות.
את מוכנה להפסיק לענות לי תשובות של שתי אותיות?".
"כן".
"את צוחקת עליי?".
"לא".
"יעלי, די! את יודעת שאני אמא שלך ואמהות תמיד דואגות לילדים שלהן, לא משנה בני כמה הם".
"אמא דואגת זה משהו אחד ואמא היסטרית זה משהו אחר. אני מוכנה להסתפק בדואגת".
"את בטוחה שאת בשלה לזה?", היא שאלה בפעם החמישית בשעה האחרונה, כאילו לא שמעה אותי לפני כן אומרת שהגיע הזמן שהבשורה לה חיכו התל אביבים כל השנים תעשה עלייה מכרמיאל.
"בטוחה ביותר", עניתי בחוסר סבלנות שכבר התקשיתי להסתיר.
"בטוחה כמו בפעם ההיא, שהחלטת שאת עוברת לחיפה, חזרת הביתה אחרי יומיים והיית צריכה לשלם קנס על ביטול החוזה עם בעל הדירה?".
"למה את שולפת את זה עכשיו?", התחלתי לאבד גם את מעט הסבלנות שהצלחתי לגייס עבורה. "אז הייתי צעירה והיום אני כבר זקנה".
"עשרים וחמש זה לא זקנה", היא ניסתה להזכיר לי את עובדות החיים.
"במונחים של תל אביב עשרים וחמש זה כבר קשישה", הרגשתי צורך להעמיד אותה על ההבדל בין המונחים. "את יודעת שאם אני לא אסתדר כלכלית בתל אביב וארצה למכור את הביציות שלי לאיזו אישה שיש לה חצוצרות דפוקות, אף אחת לא תרצה לקנות ממני, כי אני כבר בלויה?".
"מה זה הדיבור הזה?", היא עיוותה את פניה. "את לא צריכה למכור שום ביציות ואני סומכת עליך שתסתדרי. אם לא, טלפון אחד לאבא והוא מפקיד לך כסף בחשבון. חוץ מזה, אנחנו לא נפרדים לכל החיים. נבוא לבקר אותך בכל סוף שבוע".
'נבוא לבקר אותך בכל סוף שבוע', זה המשפט האחרון שבחורה שאורזת חמישה ארגזים ושתי מזוודות, ובורחת מהבית של ההורים באיחור של כמה שנים רוצה לשמוע ברגע הפרידה. נחמד לשמוע משפט כמו 'נשלח לך מכתבים מפעם לפעם', 'נשלח לך חבילות' ובעיקר עדיף לשמוע 'נפקיד לך כסף בלי גבולות וניפגש בחגים'. הכול הולך, רק לא 'נבוא לבקר אותך'. זה לא.
אהובה וייס היא מורה לספרות שחיה חיים ממוצעים להחריד לטעמי. תמצית האושר שלה מסתכמת בצפייה בטלנובלות דרום אמריקאיות אחר הצהריים (סוג של באלנס מוחי לשירה הפואטית של אלתרמן, טשרניחובסקי ושאר חבריהם), אפיית עוגות והחלפת מתכונים עם השכנות, וכמובן יצירת ילדים מתוקים. מכיוון שאני מסתכלת על הדברים אחרת ממנה, מהרגע הראשון שאמרתי שלום למדי המשטרה הצבאית ויצאתי לחיים האמיתיים, הדבר היחיד שהעסיק אותי היה איך אני עוברת כמה שיותר מהר לתל אביב. תוכנית המגירה הייתה לכבוש בסערה את שאריות רחוב שינקין, שהפך לאחרונה לסוג של באסטת שווקים אין סופית, ולהפוך לאייטם קבוע במדורי הרכילות. בדרך משהו נתקע בתוכנית הגרנדיוזית שלי, אבל זה לא ממש הפתיע אף אחד. כל חיי הייתי 'הבטחה'. בשלב מסוים, אי שם בתיכון, הפכתי להיות 'הבטחה שלא מומשה' ובשלוש השנים האחרונות זכיתי לתואר 'הבטחה שלעולם לא תמומש למרות שההתחלה שלה בעולם הזה הייתה די מבטיחה'.
כבר בגן הילדים הייתי יהודה המכבי בהצגת חנוכה ובגיל שש סומנתי בתור הבטחת העיר אחרי שאמא שלי טרחה לרשום אותי לחוג בלט, התעמלות, פיסול בחמר ואפייה באמייל חם. היא אומנם תכננה שיום אחד אהיה עקרת בית למופת, אבל אני פינטזתי יותר על קטע של להיות מפורסמת בלי להתעסק בדברים שמעניינים רק נשים. לא שידעתי מה בדיוק אני רוצה לעשות, אבל היה לי ברור שכולם צריכים להכיר אותי.
בכיתה ו', כשנבחרתי כסולנית מקהלת בית הספר, הפנמתי באופן סופי שאני מכורה לתאורה המסנוורת ולקהל שמוחא לי כפיים. כשהודעתי קבל אמא ואבא שאני הולכת להיות השחקנית הכי מפורסמת במדינת ישראל, הפולניות של הוריי דלפה מכל קירות הבית, תוך שימוש בהקניית מספיק ייסורי מצפון כדי שאתחרט על המחשבה הנלוזה ואגנוז אותה לעולמי עולמים. נאלצתי לספוג משפטים בסגנון 'לא רק שאת לא תוכלי לחיות כמו בן אדם נורמאלי ותמיד תהיי מוטרדת מהכסף שאין לך, בסוף גם תחזרי הביתה ותצטרכי לחיות על חשבוננו', והמשיך ב'את תגמרי בתור מסוממת בדיוק כמוה' שנשלף בכל פעם שהתפרסמה בעיתון כתבה על עוד שחקנית מטורללת שחזרה בתשובה, עישנה את עצמה למוות או התרסקה כלכלית.
בגיל 15, כשניצני שדיים מחוזקים בצמר גפן וחזיית פוש אפ עשו את שלהם, הבהרתי
את השיער עם ספריי סאן-אין והתחלתי ללכת עם פלטה ליישור שיניים במטרה ליישר קו עם אופנת סוף שנות התשעים. אמא שלי טרחה לציין בכל הזדמנות משפחתית שפרחתי והפכתי לאישה קטנה. אני, לעומת זאת, הרגשתי רע מאוד עם עצמי, מה שלא מנע ממני להירשם מתוך חוסר מודעות עצמית לתחרות היופי 'מלכת הצפון', תחרות יופי נוצצת בסטנדרטים מקומיים שנערכה בחסות מאיר כהן, הבעלים של בוטיק הטרנינגים מאיר ובניו.
התחרות הזאת הייתה חלומה הרטוב של כל מתבגרת בצפון. היא התקיימה במשך שני עשורים וירדה מלוח האירועים של כרמיאל לפני ארבע שנים בלחץ התושבים, לאחר שהתברר כי אחת המתמודדות ניהלה רומן עם מאיר, נכנסה בטעות להיריון והולידה לו עוד בן ל'ובניו'.
כשאני התמודדתי על התואר הנכסף, מאיר אפילו לא הסתכל עליי, מה שלא מנע ממני לקטוף את תואר מלכת היופי והוכתרתי גם חביבת הקהל, אשר מנה בעיקר את המשפחה שלי וכל התלמידים בתיכון בו אמא שלי מלמדת. בדיעבד התברר לי שהיא הבטיחה להם חצי ציון אם הם יגיעו לקניון ויצביעו עבורי. כמו כל מלכת יופי ממוצעת הייתי בטוחה שאני היא זאת שתביא את השלום המיוחל אל גבול הצפון ושהחיים שלי עומדים להשתנות מהקצה אל הקצה. בפועל ראיינו אותי למקומון של כרמיאל תחת הכותרת הבנאלית 'אני עוד אכבוש את העולם' מלווה בתמונה מחרידה שלי בביקיני ומבט של עגל בוהה, אבל חיי לא באמת השתנו. במקום לרכוב על התהילה, גיליתי שלהיות מלכת הצפון זה נחמד לאגו, אבל לא משפר את המצב החברתי. הבנות בכיתה שנאו אותי בגלל שזכיתי לתשומת לב נדיבה מהבנים, שהתחרו ביניהם מי ישכיב אותי קודם. אני לא מצאתי סיבה לשתף עם הנושא פעולה.
אם אמא שלי היא אישה אפורה, הרי שמבחינתי, אשר וייס, להלן אבא שלי, הוא סוג של צל אנושי. הוא מעולם לא העריך את הפנטזיות שלי על כיבוש העיר הגדולה ובהתאמה אני לא הערכתי את העובדה שניהל מפעל לייצור כיסאות פלסטיק והעריץ עד עיוורון את קבוצת הכדורסל של מכבי תל אביב בימים שהיא עוד הייתה סמל לאומי ראוי. לזכותו אני יכולה לומר שהוא ניסה בכל מאודו להתחבר אליי. לפני הבגרות במתמטיקה הוא ניסה לעזור לי לקלוט את מה שהמוח דחה על בסיס קבוע, ולא התייאש גם כשהשלכתי את הספרים מהחלון בהתקף של זעם. בזכות העזרה שלו הצלחתי לעבור את הבחינה, אבל אני משום מה בחרתי לראות את בו אשם על כך שקיבלתי רק 67.
מאז שהשתחררתי מהצבא, הקשר המינימליסטי שלנו דעך עד להתעלמות כמעט מוחלטת. הוא היה מטרה נוחה לכל התסכולים שפרצו ממני על כך שאין לי אהבה, חיים, קריירה ועבודה שאני נהנית ממנה, ולי היה נראה שהוא רק מצפה ליום בו אני אארוז את עצמי פלאס כמה מזוודות ואתחיל לבנות לעצמי חיים בזכות עצמי.
אני לא יודעת אם הוא חגג את הרגע או לא, אבל כשכבר הייתי ליד האוטו שלי, העמוס עד להתפקע, אשר וייס בחר שלא להיפרד ממני רשמית וגם לא הראה נכונות להציע עזרה. אמא שלי, לעומתו, לא הפסיקה להזדנב אחרי מהבוקר ולייבב על כך שהגוזלים עוזבים את הקן.
 
"קחי את זה", שלפה הפולנייה מעטפה לבנה מהתיק שלה רגע לפני שנכנסתי לפיאט המקרטעת שלי. לא היה לי מושג אם היא תצליח להגיע לתל אביב ובאיזה מצב, אבל לא יכולתי לדמיין את חיי בלעדיה, למרות מצוקת החנייה שהפכה שם נרדף לתל אביב.
"מה זה?", לא שלא היה לי ברור, אבל במקרים מסוג זה מקובל לשאול תוך גיוס מבט שכולו פליאה.
"משהו קטן", גם התשובה הייתה ברורה, כולל המבט המצטנע שנלווה אליה.
"שיהיה לך בשביל ההתחלה בתל אביב. אני יודעת שהכול שם מאוד יקר".
"מה זה כל הכסף הזה?", הפעם ההפתעה באה באופן טבעי. ציפיתי למצוא במעטפה כמה מאות שקלים, לא חמשת אלפים. "זה כמעט כל המשכורת החודשית שלך. אין מצב שאני נוגעת בזה".
"יעלי, זה לא נתון לוויכוח", היא התאפקה שלא להזיל דמעות, אבל הן החלו לזלוג מעיניה ללא שליטה. "מהיום שהשתחררת דיברת כל כך הרבה על המעבר לתל אביב, אז חסכתי כל פעם קצת כדי שאוכל לתת לך משהו כשיגיע הרגע".
"נו אמא, את לא מתחילה לבכות לי עכשיו", אמרתי בזמן שחשבתי לעצמי שצדק מי שאמר שכל עכבה לטובה. אם הייתי עוברת לתל אביב כמה שנים לפני כן, לא היו לי עכשיו בתיק חמישים שטרות של מאה שקלים. מצד שני, לפני כמה שנים שכר הדירה בתל אביב עוד היה שפוי, ככה שלא בטוח שהעסק השתלם כלכלית.