פרק 3
מפגש ראשון עם העיר הגדולה
(או: יש לי שותף מהמם, דירה עם נוף לשוק הכרמל, והחיים הם לא משהו לכתוב עליו הביתה)
ברגע שפגשתי את רענן רונאל, הודות לשידוך מוצלח של אתר ההיכרויות הומלס, היה לי ברור שהוא הבן אדם הנכון לחיות איתו תחת קורת גג אחת וחשבונות חשמל משותפים. מעבר לעובדה שהוא היה זכר מעורר תאבון, רענן התברך בחוש אסתטי מפואר וגר למעשה בתוך סניף של איקאה, רק בלי האפשרות לרכוש ממנו משהו. בשירותים הוא החזיק קטלוגים ישנים ומנוילנים של החברה, כולל את זה משנת 1975, שלגרסתו היה נדיר לא רק כי הוא נולד באותה השנה שבה הודפס, אלא בעיקר כי מדובר היה בקטלוג הראשון של סניף אוסטרליה, שבדיוק נפתח אז.
לא שכל אלו לא היו סיבות מספיקות על מנת לעבור לגור איתו, אבל רענן גם החזיק במשרה דלת משכורת אך נחשקת של עוזר הפקה בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 ומתוקף תפקידו החזיק במכשיר הנייד שלו את מספרי הטלפונים של האנשים הכי לוהטים בביצה. גלית גוטמן, לדוגמא, הייתה אצלו בחיוג מקוצר ולא רק מטעמי פוזה. בנוסף לכל זה, הוא גם התהדר בטייטל המיני 'דו מסלולי', למרות שהפעם האחרונה שבחורה בילתה אצלו במיטת האיקאה מודל 99', הייתה לפני חמש שנים וגם זה כתוצאה משימוש יתר בסמים.
אמא שלי כמובן מחתה על הבחירה שעשיתי וגרסה שיכולתי למצוא שותף אחר ולא טיפוס 'כזה', שהוא גם 'מעופש'. כזה, בלכסיקון של אמא שלי, משמע הומו ותחת הערך מעופש מופיעה המילה מסומם. הומו ומסומם היו שתי מילים שאהובה וייס סירבה להוציא מהפה מטעמי חילול הקודש ולכן נאלצה לעבור לשימוש במילים מקבילות. את טכניקת המילים הנרדפות היא יישמה גם על המילים סקס ("את יודעת"), סרטן ("המחלה הקשה") ואיידס ("המחלה הקשה של ההם").
"היית צריכה למצוא לך בחור טוב מבית טוב, ואולי הייתה יוצאת לך ממנו גם חתונה", היא חזרה ואמרה את המשפט הזה יותר מדי פעמים, עד שנאלצתי להסביר לה שמאז תום ייבוש הביצות לא מתחתנים כל כך מהר ובטח לא עם אנשים זרים שחולקים איתם את אותה אסלה. כשהיא לא השתכנעה, הוספתי שמדובר בבן אדם הכי מקושר בתל אביב וכשגם זה לא הועיל, סיפרתי לה שבתוך סניף האיקאה בו הוא חי, יש שלוחה קטנה של סופרפארם בחדר האמבטיה. גם זה לא ממש שכנע אותה, אבל היא הרימה ידיים.
בשום סיטואציה לא דמיינתי שביום מן הימים, כשאעבור לגור בתל אביב, הוראות ההגעה לדירה שלי יהיו 'הכניסה היא מהבאסטה הראשונה של הדגים כשמגיעים מאלנבי'. בדמיוני, הדירה הראשונה שלי בעיר הגדולה הייתה אמורה להיות בשינקין, פלורנטין, דיזנגוף או בכל לוקיישן אחר שכיכב בסרט, ספר או הצגה.
אבל בסוף מצאתי את עצמי גרה בדירה מעוצבת אך מג'ויפת ששרידיה הראשוניים התגלו, ככל הנראה, בשנת 600 לפני הספירה, שהסאונד שמגיע אלייה כשפותחים בה את החלונות הוא 'רק היום, בזיל הזול' וניחוחות של דגים טריים דבוקים לוילונות שרענן תלה בסלון. הנוף האנושי שנתקלתי בו כשבאתי לראות את הדירה כלל אנשים מכל המינים, הצבעים והלאומים, קבצנים שיכורים ואת מירי אלוני לפחות פעמיים בשבוע. אם לא ידעתי שהבוקר בא כל כך מהר, היא הייתה שם כדי להזכיר לי שצריך ללכת כי כולם הולכים.
כשהגעתי לתל אביב, רענן לא היה בבית. גם חנייה פנויה לא חיכתה לי, ולמרות ששמתי פתק על חלון הרכב שמתריע שהרגע עברתי דירה ואין לי עדיין תו חנייה, חיים או כסף, קיבלתי דו"ח בסך 100 שקלים. נאלצתי לעלות את כל שישים המדרגות לבד עם שתי מזוודות, חמישה ארגזים ומערכת קולנוע ביתית שנפלה לי מהידיים והתרסקה על המדרגות. אם איזה מרפי ניסה לומר לי משהו על כך שהעיר הגדולה לא עברה לדום מתוח בגלל שסוף סוף הגעתי, המסר נקלט, קיבלתי, רות, עבור.
לא שכל אלו לא היו סיבות מספיקות על מנת לעבור לגור איתו, אבל רענן גם החזיק במשרה דלת משכורת אך נחשקת של עוזר הפקה בתוכנית הבוקר של ערוץ 10 ומתוקף תפקידו החזיק במכשיר הנייד שלו את מספרי הטלפונים של האנשים הכי לוהטים בביצה. גלית גוטמן, לדוגמא, הייתה אצלו בחיוג מקוצר ולא רק מטעמי פוזה. בנוסף לכל זה, הוא גם התהדר בטייטל המיני 'דו מסלולי', למרות שהפעם האחרונה שבחורה בילתה אצלו במיטת האיקאה מודל 99', הייתה לפני חמש שנים וגם זה כתוצאה משימוש יתר בסמים.
אמא שלי כמובן מחתה על הבחירה שעשיתי וגרסה שיכולתי למצוא שותף אחר ולא טיפוס 'כזה', שהוא גם 'מעופש'. כזה, בלכסיקון של אמא שלי, משמע הומו ותחת הערך מעופש מופיעה המילה מסומם. הומו ומסומם היו שתי מילים שאהובה וייס סירבה להוציא מהפה מטעמי חילול הקודש ולכן נאלצה לעבור לשימוש במילים מקבילות. את טכניקת המילים הנרדפות היא יישמה גם על המילים סקס ("את יודעת"), סרטן ("המחלה הקשה") ואיידס ("המחלה הקשה של ההם").
"היית צריכה למצוא לך בחור טוב מבית טוב, ואולי הייתה יוצאת לך ממנו גם חתונה", היא חזרה ואמרה את המשפט הזה יותר מדי פעמים, עד שנאלצתי להסביר לה שמאז תום ייבוש הביצות לא מתחתנים כל כך מהר ובטח לא עם אנשים זרים שחולקים איתם את אותה אסלה. כשהיא לא השתכנעה, הוספתי שמדובר בבן אדם הכי מקושר בתל אביב וכשגם זה לא הועיל, סיפרתי לה שבתוך סניף האיקאה בו הוא חי, יש שלוחה קטנה של סופרפארם בחדר האמבטיה. גם זה לא ממש שכנע אותה, אבל היא הרימה ידיים.
בשום סיטואציה לא דמיינתי שביום מן הימים, כשאעבור לגור בתל אביב, הוראות ההגעה לדירה שלי יהיו 'הכניסה היא מהבאסטה הראשונה של הדגים כשמגיעים מאלנבי'. בדמיוני, הדירה הראשונה שלי בעיר הגדולה הייתה אמורה להיות בשינקין, פלורנטין, דיזנגוף או בכל לוקיישן אחר שכיכב בסרט, ספר או הצגה.
אבל בסוף מצאתי את עצמי גרה בדירה מעוצבת אך מג'ויפת ששרידיה הראשוניים התגלו, ככל הנראה, בשנת 600 לפני הספירה, שהסאונד שמגיע אלייה כשפותחים בה את החלונות הוא 'רק היום, בזיל הזול' וניחוחות של דגים טריים דבוקים לוילונות שרענן תלה בסלון. הנוף האנושי שנתקלתי בו כשבאתי לראות את הדירה כלל אנשים מכל המינים, הצבעים והלאומים, קבצנים שיכורים ואת מירי אלוני לפחות פעמיים בשבוע. אם לא ידעתי שהבוקר בא כל כך מהר, היא הייתה שם כדי להזכיר לי שצריך ללכת כי כולם הולכים.
כשהגעתי לתל אביב, רענן לא היה בבית. גם חנייה פנויה לא חיכתה לי, ולמרות ששמתי פתק על חלון הרכב שמתריע שהרגע עברתי דירה ואין לי עדיין תו חנייה, חיים או כסף, קיבלתי דו"ח בסך 100 שקלים. נאלצתי לעלות את כל שישים המדרגות לבד עם שתי מזוודות, חמישה ארגזים ומערכת קולנוע ביתית שנפלה לי מהידיים והתרסקה על המדרגות. אם איזה מרפי ניסה לומר לי משהו על כך שהעיר הגדולה לא עברה לדום מתוח בגלל שסוף סוף הגעתי, המסר נקלט, קיבלתי, רות, עבור.
"מותק, יו אר אין טאון!", העירה אותי שאגת בס אדירה מתוך השינה הלא מתוכננת שנפלתי אליה. אין לי מושג מה הייתה השעה, אבל לפי החושך, וכמות הרוק שריירתי על חצי חולצה בזמן שנרדמתי על קופסת קרטון, יכולתי להניח שישנתי לפחות ארבע שעות.
"לא", צרחתי ומיד פקדתי, "אל תפתח את האור. אני במצב קטסטרופלי".
"נשמאמי, אין לך מה להסתיר ממני, כי אני הולך לראות אותך במצבים הרבה יותר מביכים מההומלס שיק שלך, ככה שאין זמן יותר מתאים מזה להכרות אינטימית בינינו", אמר רענן כשהוא במצב אנרגיות של רד-בול. הוא הרים את מתג החשמל בחדר שלי ועיוות את פרצופו בדאגה.
"אלוהים, את באמת במצב נוראי. מה עבר לך על הפנים לעזאזל, ולמה הצד השמאלי של החולצה שלך רטוב?".
לא היה לי כוח להסביר לו שעכשיו כשיש לי חיים עצמיים גיליתי שאין לי בעצם חיים, אז בחרתי באופציה הקלה והתחלתי לבכות.
"לא, לא, לא! אצלי בבית לא בוכים. תאספי את עצמך, תנקי מעלייך את מסקרת 'הכול בדולר' שנמרחה לך על חצי פרצוף ותספרי לי הכול".
"אפשר אחר כך?", ניסיתי להרוויח זמן כדי לחשוב מה לספר, כדי שלא אצא ממש מטומטמת. להסביר לשותף החדש שלך למה בכית עוד לפני שהורדת לו שערות מהגב בשעווה כמתחייב בחוזה השכירות, דורש הכנה מינימאלית.
"לא, אבל לפני כן, יש לי הפתעה בשבילך".
"אתה כזה מתוק", מחקתי עם הטרנינג הראשון שהצלחתי לשלוף מאחד הארגזים את סימני המסקרה מהפנים.
"זה בשבילך", צווח רענן, שבהמשך השבוע גיליתי שהוא בעל נטייה לצרוח בכל פעם שהוא מתרגש, מתעצבן או מקיים יחסי מין מאחורי קיר הגבס הדק שהפריד בין החדרים שלנו.
"מה זה?", שאלתי.
"שי צנוע לכניסתך לדירה. תפתחי כבר את הניירות. גם ככה נראה לי שזה נהרס מהחום".
"תן לי לנחש", ניסיתי לגייס קצת מחוש ההומור שהשארתי בגרם המדרגות השבור שמוביל לדירה. "תלושים לאיקאה?".
"לעולם אל תישאי את שם איקאה לשווא, בורה פרובינציאלית שכמותך", הוא האיץ בי לפתוח כבר את החבילה. "מה נראה לך, שאיקאה זה קסטרו? אין להם בכלל תלושי שי".
"סושי?", עיקמתי פרצוף. לא רק שאני שונאת סושי, מעולם גם לא הבנתי את החיבה של אנשים לכפית האורז העטופה בנייר עלים שהסתכמה בכלום קולינרי. "תודה, אבל אני לא כל כך רעבה", שיקרתי.
"בשביל סושי לא צריכים להיות רעבים", הוא אמר בידענות. "סושי זה כמו חמצן, משהו בסיסי במערכת הקיומית של התל אביבים האמיתיים".
"כנראה שעוד לא הגעתי למעמד של תל אביבית אמיתית", קיוויתי שהוא יסתפק בכך ולא יתחיל לנאום. "האמת היא שאני מעדיפה קודם כל לשתות קפה".
"אני לא מאמין", הוא שוב העלה אוקטבה. "יש לי פה עסק עם עוכרת סושי".
"לא. ממש לא. אכלתי פעם איזה משהו כזה בגרנד קניון בחיפה", המצאתי.
רענן לא קנה את הסיפור שלי, הרים עיסת אורז, שמתוכה בצבצו שאריות של חרק שזוף במיוחד, והתחיל להשמיע קולות של אווירון, כמו אלו שהייתי משמיעה לבן של השכנים שלנו בתקופה שעשיתי עליו בייביסיטר. "יעל, פה גדול".
"לא! די! לא!", נשברתי. "אני שונאת סושי".
הפנים של רענן שידרו אכזבה עמוקה, אז ניסיתי לרכוש את ליבו והסטתי את השיחה לקטלוג החדש של חברת הרהיטים האהובה עליו, שצפוי לצאת בקרוב. אני לא בטוחה אם הוא סלח לי על כך שסירבתי לאכול איתו או לעצמו על כך שלא וידא לפני חתימת החוזה איזה מגבלות אני מביאה איתי, אבל הוא נהנה להחליף נושא. מהר מאוד גיליתי שאם אי פעם החשבתי את עצמי לטיפוס חסר מעצורים הרי שליד רענן, הייתי גרסה דהויה של המילה פתיחות. מבלי ששאלתי, הוא טרח לנדב על עצמו כל פיסת מידע אקראית שזרמה לו בראש. אחרי שעתיים כבר ידעתי שהוא בן עשירים שפונק בילדותו, סורס מעצמאות ונזרק מהבית בשל העובדה שסטה מהמסלול שיעדו לו הוריו, כלומר משרת רופא, אישה ושני ילדים. משפחת רונאל לא הסתירה את סלידתה מחיבתו לגברים ובשלוש השנים האחרונות היא ניתקה איתו כל קשר. רענן טען שזה לא ממש מפריע לו, אבל על מדחיקת טראומות שכמוני, זה לא עבד במיוחד.
למחרת, מרגישה קצת מטומטמת על זה שבמהלך שיחת הנפש שלנו, אכלתי רק את האורז בזמן שרענן טרף את הסושי שקנה לי, כולל החרקים שמיינתי מתוכו, הכנתי לשנינו ארוחת ערב ממטעמיי - פסטה סטנדרטית ברוטב עגבניות ומיץ בנים.
"מיץ בנים נשמע כמו משהו מפתה במיוחד", רענן הזיל ריר.
"אתה סתם מתלהב", מיהרתי להרגיע את הסוטה. "מדובר במיץ פטל, כשלהכנת הפטל יש שני אופנים. מיץ בנים כולל הרבה תרכיז ומעט מים, ובמיץ בנות יש מעט תרכיז והרבה מים. זו מסורת עתיקת יומין שלמדתי בצבא. אני טיפוס של מיץ בנים, ואתה?".
"אני טיפוס של בנים שמוציאים לי את המיץ".
שיחת מיץ הפטל הייתה הטריגר שלנו לשיחה על מערכות היחסים הדפוקות שהיו לרענן בשנים האחרונות עם המין האנושי. שוב, הוא הפגין יכולת-על בהתערטלות נפשית וסימון כל הנכויות הרגשיות שלו. כל זה גרם לי כמובן להרגיש פחות דפוקה, אבל בעיקר הרבה יותר קרובה אליו. ספירת מלאי משותפת: לשנינו יש חרא של ניסיון עם גברים, שנינו נואשים לאהבה ושנינו ביחד יכולים לחלוק רול אחד של סושי. רענן בחרקים ואני באורז.
בלילה, התברר לי, שפריסת כל החיים שלנו הרגישה לרענן כמו הזדמנות לחיבור פיזי-אפלטוני, והוא פלש אלי למיטה, ערום כביום היוולדו.
"טה-דם!", הוא צעק, כשמשך את השמיכה מעלי, כנראה כדי לבדוק אם גם אני ישנה כמו חוה.
"רענן! אתה מוכן לעוף ממני?", דחפתי אותו לקיר הגבס שכמעט ונסדק.
"אל תדאגי, אני לא אעשה לך כלום", אמר והתחכך בי עם רול הסושי האנושי והעבה שלו. מעולם לא נתקלתי בגבר כה מבורך כשהוא במצב צבירה רפוי. "נו אופנס, אבל את לא ממש הטיפוס שלי. את נשית מדי".
רענן היה, ללא ספק, הבזבוז הגברי הכי גדול שהכרתי. למרות נטייתו לפטפטת יתר, הוא היה סולידי בהתנהגותו ובמראהו, ולא היה בו שום דבר שיסגיר את משיכתו לגברים. השיער השחור שלו לא חווה תספורות קיצוניות וצעקניות, עיניו הירוקות היו מספיק גדולות כדי לבלוע בתוכן כל מה שזז בסביבה, וגופו החטוב היה בנוי לתפארת מדינת תל אביב, למרות שמעולם לא ביקר בחדר הכושר. רענן היה מהיצורים החצופים שאלוהים והגנים של הוריו המתכחשים העניקו לו כל מה שצריך. למרות כל אלה, לא הייתי יכולה להתאהב בו. אני צריכה גבר במשרה מלאה ולא כזה שמסדר גבות ומכיר כל קוסמטיקאית בכירה בעיר.
אם לסכם, רענן היה ארבע בסולם 'תסתמי'. יש דציבלים, יש ריכטר ויש תסתמי, הסולם שרענן המציא במהלך דייט מיותר בו 'מחפש אהבה 28' פנה אליו בלשון נקבה, מתוך מחשבה שהעניין יעורר אותו מינית. רענן המזועזע הפך את המילה 'תסתמי' לקוד הזיהוי החשאי שלו לאיתור הומואים ברחוב. עשר בסולם תסתמי היה אישה הכלואה בגוף גברי ואחד בסולם תסתמי הוא גבר גברי, לרוב כזה החבוי עמוק בארון. המשחק המשותף של רענן ושלי היה להסתובב בשדרות סן פרנסיסקו המכונות גם בשמן המקומי שדרות רוטשילד, תוך סינון המילה תסתמי בליווי מספר בכל פעם שנתקלנו במי שנחשד באי משיכה לנשים.
מרבית שעות היממה רענן היה ספון באולפני טלוויזיה ובחדרי הפקה ואת מרבית הלילות העביר בצ'אטים ושאר אתרי הכרויות. בבקרים, על קערת הקורנפלקס - מאיקאה כמובן - היה מתלונן על היצורים שמסתובבים בעולם הווירטואלי.
"את לא מבינה כמה סוטים יש שם", התלונן. "אנשים חיים בסרט שאיש לא רוצה לראות. הם שמים תמונות שלהם עם חולצות בטן זרחניות וכותבים שהם גבריים, לא מבינים שכרס לא מהווה עדות לגוף שרירי, מורידים מעצמם שבע שנים כאילו לא רואים את זה ברגע הראשון שנפגשים איתם ועוד לא אמרתי מילה על בוגרי יחידת הפוטושופ, שמשקיעים שעות בעיבוד התמונות שלהם".
אם רק הייתי יודעת אז משהו על עולם ההיכרויות הווירטואלי, יכולתי אולי להסביר לו שבעולם דמיוני כל אחד יכול להיות מי שהוא רוצה, אבל הייתי תל אביבית בחיתוליה, שמכרסמת בעקביות את כל חסכונותיה, ובעיקר מישהי שלא היה לה מושג איך היא הופכת למציאות את הסיבה שבגללה היא הגיעה לעיר הגדולה. ניסיתי לשדר אופטימיות, אבל כשרענן היה הולך לעבודה, אני הייתי חוזרת למיטה ומייבבת על מר גורלי.
"לא", צרחתי ומיד פקדתי, "אל תפתח את האור. אני במצב קטסטרופלי".
"נשמאמי, אין לך מה להסתיר ממני, כי אני הולך לראות אותך במצבים הרבה יותר מביכים מההומלס שיק שלך, ככה שאין זמן יותר מתאים מזה להכרות אינטימית בינינו", אמר רענן כשהוא במצב אנרגיות של רד-בול. הוא הרים את מתג החשמל בחדר שלי ועיוות את פרצופו בדאגה.
"אלוהים, את באמת במצב נוראי. מה עבר לך על הפנים לעזאזל, ולמה הצד השמאלי של החולצה שלך רטוב?".
לא היה לי כוח להסביר לו שעכשיו כשיש לי חיים עצמיים גיליתי שאין לי בעצם חיים, אז בחרתי באופציה הקלה והתחלתי לבכות.
"לא, לא, לא! אצלי בבית לא בוכים. תאספי את עצמך, תנקי מעלייך את מסקרת 'הכול בדולר' שנמרחה לך על חצי פרצוף ותספרי לי הכול".
"אפשר אחר כך?", ניסיתי להרוויח זמן כדי לחשוב מה לספר, כדי שלא אצא ממש מטומטמת. להסביר לשותף החדש שלך למה בכית עוד לפני שהורדת לו שערות מהגב בשעווה כמתחייב בחוזה השכירות, דורש הכנה מינימאלית.
"לא, אבל לפני כן, יש לי הפתעה בשבילך".
"אתה כזה מתוק", מחקתי עם הטרנינג הראשון שהצלחתי לשלוף מאחד הארגזים את סימני המסקרה מהפנים.
"זה בשבילך", צווח רענן, שבהמשך השבוע גיליתי שהוא בעל נטייה לצרוח בכל פעם שהוא מתרגש, מתעצבן או מקיים יחסי מין מאחורי קיר הגבס הדק שהפריד בין החדרים שלנו.
"מה זה?", שאלתי.
"שי צנוע לכניסתך לדירה. תפתחי כבר את הניירות. גם ככה נראה לי שזה נהרס מהחום".
"תן לי לנחש", ניסיתי לגייס קצת מחוש ההומור שהשארתי בגרם המדרגות השבור שמוביל לדירה. "תלושים לאיקאה?".
"לעולם אל תישאי את שם איקאה לשווא, בורה פרובינציאלית שכמותך", הוא האיץ בי לפתוח כבר את החבילה. "מה נראה לך, שאיקאה זה קסטרו? אין להם בכלל תלושי שי".
"סושי?", עיקמתי פרצוף. לא רק שאני שונאת סושי, מעולם גם לא הבנתי את החיבה של אנשים לכפית האורז העטופה בנייר עלים שהסתכמה בכלום קולינרי. "תודה, אבל אני לא כל כך רעבה", שיקרתי.
"בשביל סושי לא צריכים להיות רעבים", הוא אמר בידענות. "סושי זה כמו חמצן, משהו בסיסי במערכת הקיומית של התל אביבים האמיתיים".
"כנראה שעוד לא הגעתי למעמד של תל אביבית אמיתית", קיוויתי שהוא יסתפק בכך ולא יתחיל לנאום. "האמת היא שאני מעדיפה קודם כל לשתות קפה".
"אני לא מאמין", הוא שוב העלה אוקטבה. "יש לי פה עסק עם עוכרת סושי".
"לא. ממש לא. אכלתי פעם איזה משהו כזה בגרנד קניון בחיפה", המצאתי.
רענן לא קנה את הסיפור שלי, הרים עיסת אורז, שמתוכה בצבצו שאריות של חרק שזוף במיוחד, והתחיל להשמיע קולות של אווירון, כמו אלו שהייתי משמיעה לבן של השכנים שלנו בתקופה שעשיתי עליו בייביסיטר. "יעל, פה גדול".
"לא! די! לא!", נשברתי. "אני שונאת סושי".
הפנים של רענן שידרו אכזבה עמוקה, אז ניסיתי לרכוש את ליבו והסטתי את השיחה לקטלוג החדש של חברת הרהיטים האהובה עליו, שצפוי לצאת בקרוב. אני לא בטוחה אם הוא סלח לי על כך שסירבתי לאכול איתו או לעצמו על כך שלא וידא לפני חתימת החוזה איזה מגבלות אני מביאה איתי, אבל הוא נהנה להחליף נושא. מהר מאוד גיליתי שאם אי פעם החשבתי את עצמי לטיפוס חסר מעצורים הרי שליד רענן, הייתי גרסה דהויה של המילה פתיחות. מבלי ששאלתי, הוא טרח לנדב על עצמו כל פיסת מידע אקראית שזרמה לו בראש. אחרי שעתיים כבר ידעתי שהוא בן עשירים שפונק בילדותו, סורס מעצמאות ונזרק מהבית בשל העובדה שסטה מהמסלול שיעדו לו הוריו, כלומר משרת רופא, אישה ושני ילדים. משפחת רונאל לא הסתירה את סלידתה מחיבתו לגברים ובשלוש השנים האחרונות היא ניתקה איתו כל קשר. רענן טען שזה לא ממש מפריע לו, אבל על מדחיקת טראומות שכמוני, זה לא עבד במיוחד.
למחרת, מרגישה קצת מטומטמת על זה שבמהלך שיחת הנפש שלנו, אכלתי רק את האורז בזמן שרענן טרף את הסושי שקנה לי, כולל החרקים שמיינתי מתוכו, הכנתי לשנינו ארוחת ערב ממטעמיי - פסטה סטנדרטית ברוטב עגבניות ומיץ בנים.
"מיץ בנים נשמע כמו משהו מפתה במיוחד", רענן הזיל ריר.
"אתה סתם מתלהב", מיהרתי להרגיע את הסוטה. "מדובר במיץ פטל, כשלהכנת הפטל יש שני אופנים. מיץ בנים כולל הרבה תרכיז ומעט מים, ובמיץ בנות יש מעט תרכיז והרבה מים. זו מסורת עתיקת יומין שלמדתי בצבא. אני טיפוס של מיץ בנים, ואתה?".
"אני טיפוס של בנים שמוציאים לי את המיץ".
שיחת מיץ הפטל הייתה הטריגר שלנו לשיחה על מערכות היחסים הדפוקות שהיו לרענן בשנים האחרונות עם המין האנושי. שוב, הוא הפגין יכולת-על בהתערטלות נפשית וסימון כל הנכויות הרגשיות שלו. כל זה גרם לי כמובן להרגיש פחות דפוקה, אבל בעיקר הרבה יותר קרובה אליו. ספירת מלאי משותפת: לשנינו יש חרא של ניסיון עם גברים, שנינו נואשים לאהבה ושנינו ביחד יכולים לחלוק רול אחד של סושי. רענן בחרקים ואני באורז.
בלילה, התברר לי, שפריסת כל החיים שלנו הרגישה לרענן כמו הזדמנות לחיבור פיזי-אפלטוני, והוא פלש אלי למיטה, ערום כביום היוולדו.
"טה-דם!", הוא צעק, כשמשך את השמיכה מעלי, כנראה כדי לבדוק אם גם אני ישנה כמו חוה.
"רענן! אתה מוכן לעוף ממני?", דחפתי אותו לקיר הגבס שכמעט ונסדק.
"אל תדאגי, אני לא אעשה לך כלום", אמר והתחכך בי עם רול הסושי האנושי והעבה שלו. מעולם לא נתקלתי בגבר כה מבורך כשהוא במצב צבירה רפוי. "נו אופנס, אבל את לא ממש הטיפוס שלי. את נשית מדי".
רענן היה, ללא ספק, הבזבוז הגברי הכי גדול שהכרתי. למרות נטייתו לפטפטת יתר, הוא היה סולידי בהתנהגותו ובמראהו, ולא היה בו שום דבר שיסגיר את משיכתו לגברים. השיער השחור שלו לא חווה תספורות קיצוניות וצעקניות, עיניו הירוקות היו מספיק גדולות כדי לבלוע בתוכן כל מה שזז בסביבה, וגופו החטוב היה בנוי לתפארת מדינת תל אביב, למרות שמעולם לא ביקר בחדר הכושר. רענן היה מהיצורים החצופים שאלוהים והגנים של הוריו המתכחשים העניקו לו כל מה שצריך. למרות כל אלה, לא הייתי יכולה להתאהב בו. אני צריכה גבר במשרה מלאה ולא כזה שמסדר גבות ומכיר כל קוסמטיקאית בכירה בעיר.
אם לסכם, רענן היה ארבע בסולם 'תסתמי'. יש דציבלים, יש ריכטר ויש תסתמי, הסולם שרענן המציא במהלך דייט מיותר בו 'מחפש אהבה 28' פנה אליו בלשון נקבה, מתוך מחשבה שהעניין יעורר אותו מינית. רענן המזועזע הפך את המילה 'תסתמי' לקוד הזיהוי החשאי שלו לאיתור הומואים ברחוב. עשר בסולם תסתמי היה אישה הכלואה בגוף גברי ואחד בסולם תסתמי הוא גבר גברי, לרוב כזה החבוי עמוק בארון. המשחק המשותף של רענן ושלי היה להסתובב בשדרות סן פרנסיסקו המכונות גם בשמן המקומי שדרות רוטשילד, תוך סינון המילה תסתמי בליווי מספר בכל פעם שנתקלנו במי שנחשד באי משיכה לנשים.
מרבית שעות היממה רענן היה ספון באולפני טלוויזיה ובחדרי הפקה ואת מרבית הלילות העביר בצ'אטים ושאר אתרי הכרויות. בבקרים, על קערת הקורנפלקס - מאיקאה כמובן - היה מתלונן על היצורים שמסתובבים בעולם הווירטואלי.
"את לא מבינה כמה סוטים יש שם", התלונן. "אנשים חיים בסרט שאיש לא רוצה לראות. הם שמים תמונות שלהם עם חולצות בטן זרחניות וכותבים שהם גבריים, לא מבינים שכרס לא מהווה עדות לגוף שרירי, מורידים מעצמם שבע שנים כאילו לא רואים את זה ברגע הראשון שנפגשים איתם ועוד לא אמרתי מילה על בוגרי יחידת הפוטושופ, שמשקיעים שעות בעיבוד התמונות שלהם".
אם רק הייתי יודעת אז משהו על עולם ההיכרויות הווירטואלי, יכולתי אולי להסביר לו שבעולם דמיוני כל אחד יכול להיות מי שהוא רוצה, אבל הייתי תל אביבית בחיתוליה, שמכרסמת בעקביות את כל חסכונותיה, ובעיקר מישהי שלא היה לה מושג איך היא הופכת למציאות את הסיבה שבגללה היא הגיעה לעיר הגדולה. ניסיתי לשדר אופטימיות, אבל כשרענן היה הולך לעבודה, אני הייתי חוזרת למיטה ומייבבת על מר גורלי.